ישנן לא מעט תביעות נזיקין נגד עובדי מדינה או עובדי ציבור באופן אישי.
עובדי משרדי ממשלה, שוטרים, פקחים, עובדי עירייה, עובדי רווחה ועוד.
יש לשים לב שתביעה כנגד עובד לעיל, צריכה להיות מוגשת גם לרשות הרלוונטית על פי התקנות.
במצב כזה, המדינה רשאית להכיר בחסינות של עובד המדינה, ובעצם להיכנס בנעליו והתביעה תהיה נגדה כאשר הנתבע יהפוך לעד ברוב המקרים שתחול חסינות. על הכרה זו, יחולו כללי משפט המנהלי והיא לא תבחן לגופה.
במקרה של עובד רשות ציבורית, גם ישנה אפשרות ממשית של חסינות. אך המתווה הוא שונה.
במקרה של עובד עירייה למשל הסמכות להכיר בחסינות היא של בית המשפט הדן בתיק , ולא של הרשות כמו במקרה של עובד מדינה.
במקרה שלתובע אין התנגדות לכך שהרשות תיכנס בנעליי העובד, משיקולים שונים ההליך הרבה יותר פשוט.
כאשר אין הסכמה בית המשפט בוחן אם מתקיימים התנאים להכרה בחסינות של עובד , ואלו גם התנאים לחסינות עובד מדינה.
התנאי הראשון, הוא שהתביעה נעשתה בגין עבירה/הפרת חוק תוך מילוי תפקיד שלטוני . התנאי השני שהוא בעצם החריג לחסינות כאשר היא מתבצעת "בתפקיד" , החסינות לא תחול מקום בו המעשה נעשה תוך כוונה לגרום נזק או תוך שווין נפש קרי אדישות וחוסר אכפתיות.
לתנאי השני יש משמעות רבה בהליכים, כאשר ליסוד הנפשי של הנתבע יש השפעה ישירה על גובה הפיצוי שייפסק. בדוגמה של לשון הרע, יש השפעה ישירה על היסוד הנפשי של הפוגע עד כדי כוונה לפגוע שמצדיקה כפל פיצוי.
גם כאשר מגיעים להסכמה לגבי הכרה בחסינות משיקולים כאלה ואחרים, יש חשיבות באיזה תנאים מסכימים ושלא מכירים בכך שהחריג לחסינות בהיבט היסוד הנפשי של הפוגע חל, בין אם החסינות עצמה תחול ובין אם לא.
המידע לצורכי שיווק בלבד ולא מהווה ייעוץ משפטי.
